<h1>סמ"ק מצוריך סימן רס"ט</h1>
<h2>דף יד.</h2>
עוד שם שנינו (דף ס"ה) המוכר את הבית מכר את התנור ואת הכירים ואת מלבנות הפתחים ואת הדלת ואת המנעול אבל לא את המפתח ומכר לו את המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת ומכר לו את האיצטרובל אבל לא את הסל שהקמח יורד לתוכו שהוא כמו כפיפה של עץ ולא מכר מלבנות כרעי המטה ולא מלבנות החלונות אע"פ שהן מחוברין בטיט מפני שהן לנוי ובזמן שאמר ליה כל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בעניין זה [יש] חלוקים בפרק המוכר (שם ס"ז) אמרינן במוכר חצר ובמוכר בית הבד או מרחץ או עיר או שדה וכל אותם חלוקים במוכר מפני שהיה ללוקח לפרש ולא פירש אין לו אלא אילן אבל הנותן מתנה קנה את כולו בין בשדה בין בבית בין בחצר בין בבית הבד. כללו של דבר הנותן קרקע קנה המקבל כל המחובר לקרקע עד (שיפרע) [שיפרש], וכן האחים שחלקו וזכה אחד מהם בשדה זכה בכולו. המחזיק בנכסי הגר (זכה בשדה) החזיק בכולו והמקדיש את השדה הקדיש את כולו אף מוכר ולוקח אין כל הדברים אילו וכיוצא כאילו אמורים אלא במקום שאין מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך הרי זה מכר וזה עיקר גדול בכל מקום במשא ומתן הולכים אחר לשון בני אדם באותו מקום אחר המנהג.
<h2>דף יט.</h2>
וצריך המוכר לקנות לו דרך מן הלוקח כדי ליכנס בה לבור זה או לדות ששייר דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר ואם אמר לו מכרתי הבית חוץ מן הבור או מן הדות אינו צריך לקנות לו דרך ונכנס בתוך שדה של מוכר עד הבור וממלא.
<h2>דף כא.</h2>
אומר ר"י דתקנת הגאונים עיקר דיכול להרשות על מלוה דפסקינן בפרק מרובה (ב"ק ע' ע"א) דשליח שוייה דנהי ד[א]ינו יכול להקנות הלואתו כשנותנין לשליח יכול לעשות שליח שזה הוא לעצמו ועל כרחך כן הוא שאין טעם ההרשאה תלוי בקניין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דאמטלטלי דגזלי' כי לא כפריה כתבינן אע"פ שאין יכול להקנותו כמו שאין יכול להקדישו דקיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש כדמשמע פרק קמא דב"מ (דף ז').
<h2>דף כא:</h2>
ואמר רבא אמר רב נחמן (ב"מ מ') מודעא בפני שנים עדים ואין צריך לומר כתובו, אמר רבא (שם) לא כתבינן מודעא בפני שנים למקח וממכר וכן פסק ר"י (שם ד"ה מחאה) אבל רבינו שמואל פסק שם שאין הלכה כמותו אלא ככל שאר אמוראים דסברי דכתבינן, במה דברים אמורים במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעא קודם מתנה אע"פ שאינו אנוס הרי מתנה בטילה שאין הולכין במתנה אלא אחר דעת הנותן שהרי אם אינו רוצה בכל לבו להקנות לא קנה המקבל מתנה והמחילה, עידי המודעא יש להם לחתום הם עצמם באותו הממכר שנמסרה להם המודעא עליו ואין בכך כלום, העידו עליו עידי הממכר שבטל המודעא הוי המודעא בטילה כדאיתא בערכין פרק האומר (דף כ"א) ואם אמר לעידי מודעא הוו יודעין שכל קניין שאני עושה לבטל את המודעא ומודעא דמודעא שהכל בטל ואיני אומר כך אלא מפני האונס שאתם יודעים ואין בדעתי להקנות בזה האונס לעולם הרי המכר בטל ואע"פ שקנו מידו לבטל המודעא על הדרך שאמרנו, כן פסק רבינו משה (הלכות מכירה פ"י ה"ח) אבל רבינו שמואל פסק בחזקת הבתים (שם) שכשכפו אותו עד שיבטל המודעא שמועיל אף בגט ביטול המודעא ובכל עניין אפילו שאמר בשעת מודעא כל מה שאבטל לא יהיה בטל דאגב אונסיה גמר ומבטל.
<h2>דף כג:</h2>
אם קבל אדם קניין לברר כל ספק ונולד העתיד לבא בעניין דכתובה מועיל כי גרסינן בירושלמי פרק נערה (כתובות פ"ד הי"א) בכל אתר אינו מבזה (לפנינו אי' מזכה) אלא למי שהוא בעולם וכאן למי שאינו בעולם פי' כגון בנין דכרין ובנן נוקבן דאכתי אינם בעולם וכל שכן שיכול להקנות דבר שלא בא לעולם למי שישנו בעולם ולכך סמכו לכתוב דעתיד אנא למקני דאלמוה רבנן כח בתוכה וכן אלמוה דברי חתון כדאמ' בפרק גט פשוט דאם נעשה ערב לכתובת בנו בקניין חייב דכל לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה אף כי בשאר מקומות ערב של כתובה אף בקניין פטור, עכ"ל התו'.
